Enclosed are this month’s she’eilah regarding Chanukah and the answers to last month’s she’eilah of whether a rabbi should make kiddush on grape juice so he can answer halachic inquiries. Please pardon the length but last month’s she’eilah generated robust discussion. Please send answers to this month’s question to Igud.Halacha@gmail.com.

These questions and answers are courtesy of Rav Mordechai Tzion, author of Shu”t HaShoel (2 volumes), Shu”t Eretz Yisrael and other seforim available for purchase on HavaBooks.org.il.

This month’s she’eilah for you to consider and answer:

שאלה:

האם להדליק נרות חנוכה מיד בזמן או שהבעל יחכה לאשתו או האשה לבעלה וכדומה?

 

Last month’s she’eilah with answers:

שאלה:

האם יש מעלה לתלמיד חכם לקדש על מיץ ענבים בשבת ויו”ט כדי שיכול לפסוק הלכה אם שאלה תגיע?

 

תשובות מפוסקים ומחברים:

הגר”ח קניבסקי כתב: “המקדש על היין הו”ל בנים זכרים ראויין להוראה (שבועות יח ב)”.

הגר”א נבנצל כתב: “בשבת יקדש על יין וישתה פחות מרביעית, ביו”ט ישתה יין ויישן קצת”.

הגר”י זילברשטיין כתב: “הב”י באו”ח בסימן רב כתב, וז”ל: כתוב באורחות חיים על אירופי מברך שהכל ופשוט הוא, ופירש בשו”ת כנסת הגדולה סימן א, שזהו יין שנותנים עליו עפר לבן שלא יתסוס, ולפ”ז מיץ ענבים שיש בו חומר המונע ממנו לתסוס ולהפוך ליין ברכתו שהכל.

ובספר זמן שמחתנו להרה”ג יצחק דרזי כתב, ושמעתי מהגרי”ש אלישיב זצ”ל, שיש לחוש לדעת הכנה”ג בזה לענין ברכת הגפן, וא”כ המובחר לקדש על יין ולא על מיץ ענבים. ולכן העצה להרב החושש שיבואו לשואלו, שישתה רק רביעית ולא יותר, שכתב הש”ך ביו”ד רמב, שבשתיית יין מזוג האיסור להורות הוא רק אם שתה יותר מרביעית [יעוין ברדב”ז על דברי הרמב”ם בהלכות ביאת מקדש פרק א הלכה ג, שכתב וא”ת האיך מצינו ידינו ורגלינו בזמן הזה, שאין לך מורה הוראה דיין לרבים שאינו שותה כמה רביעיות, ואם תבוא לידו הוראה או דין אינו מונע מלהורות ולדון, ולכן צריך להעמיד שכל אותם המורים הוראה, מורים בדברים שכבר נתנו דעתם עליהם והם ברורים וידועים, ועוד הוסיף הרדב”ז, ועוד הנראה לי סמך להתיר, שאין בעלי הוראה או הדיין שותים יין אלא בתוך הסעודה, ויין שבתוך הסעודה אינו משכר]”.

הג”ר שמואל אליעזר שטרן, מראשי בית ההוראה של הגר”ש הלוי וואזנער ומח”ס שו”ת שביבי אש, כתב: “תלמיד חכם הראוי להוראה ושכיח שבאים לשאלו סמוך לזמן קידוש, וטעימת מלוא לוגמיו משפיעה על צלילות דעתו ודאי עדיף שיקדש על מיץ ענבים”.

הגרז”נ גולדברג כתב: “מסופר על ר’ שמואל סלנט שהוא היה גומר מהר קריאת הגדה וקיום המצוות בליל פסח ושכב לישון כדי שאח”כ יהיה מי שיפסוק שאלות בירושלים, וממילא מי שסובר שיכול לקדש על מיץ לכתחילה עדיף שיקדש. מה שר’ שמואל לא שתה מיץ, שבפסח לא יתכן לסחוט אשכול ענבים מפני שאין להשיג ענבים בפסח. ואמנם ביעור בשביעית לענבים הוא בפסח, אבל קשה שאין ענבים בשוק בפסח, וכנראה שאפשר למצוא ענבים בודדות בפסח אבל לא ניתן לעשות מיץ. ומה שבימינו יש מיץ כל השנה שמכניסים בהם חומר שלא ניתן ליהפך ליין או מפסטרין, ובזה נדחית ראיה הגאון בעל אגרות משה שהקשה, ר”י החזיק בגד עבור ראשו שכאב לו מהיין ששתה בליל הסדר ולא שתה מיץ אלא ראיה שבמיץ לא מקיימים מצות ארבע כוסות, ולפי מה שכתבנו אין ראיה שלא היה בידם דברים המונעים ממיץ ליהפך ליין”.

[ואכן מצאתי שבליל הסדר הגאון רבי שמואל סלנט – רבה של ירושלים – היה מזדרז לביתו ועורך את הסדר בזריזות (אמירת ההגדה אצלו ערכה כשעה ורבע) והלך אח”כ לנוח קצת והתעורר מיד כדי שיוכל להורות, כיון דאיתא בעירובין (סד א) שאם שתה רביעית יין אל יורה וכן פסק הרמ”א (יו”ד רמב, יג), וכעת מתעוררות שאלות רבות [ובפרט בשולחן ערוך] ואין מי שיורה, לכן נח קצת וע”י התנומה העביר את היין ממנו ושוב יכול להורות. הגראי”ל שטיינמן באילת השחר עה”ת ויקרא י יא. אדרת שמואל עמ’ קכב – העורכים.]

הג”ר שלמה אבינר, ראש ישיבת עטרת ירושלים ורב הישוב בית אל, השיב: “אכן יש עניין לנהוג כן. אמנם גדולי ישראל מקדשים על יין ומחכים לפסוק”.

הג”ר יוסף ליברמן, מח”ס שו”ת משנת יוסף, כתב: “הערה נכונה היא, וזכורני שראיתי בתולדות הגאון רבי שמואל סלנט רבה של ירושלים, שבליל הסדר היה מקדים שתית הד’ כוסות כדי שיפוג יינו קודם הזמן שרגילים בשאלות [או שהיה מאחר לשתות אחר הזמן שרגילים בשאלות. דבר זה אני צריך לבדוק עוד]”.

הג”ר שמאי קהת הכהן גרוס, מח”ס שו”ת שבט הקהתי, כתב: “אם יין משבש דעתו וגורם לו לשכרות עד שלא יוכל לענות על שאלות יקדש על מיץ ענבים”.

הג”ר ירמיה מנחם כהן, אב”ד פאריז ומח”ס שו”ת והרים הכהן, כתב (ע”פ תשובה שכתב על נשיאת כפים ודן בשתיית יין ומיץ ענבים בזה”ז): “חושבני שיעשה קידוש על יין דוקא. כבר האריך בזה הגאון רבי מנשה קליין זצ”ל, שנפטר השתא ערב ר”ה, בספרו משנה הלכות ח”י סימן ס”ז להתיר המיץ ענבים לקידוש ומדמהו שם ליין מגתו ולהלכה שסוחט אדם אשכול ענבים ומקדש עליו. ובב”ב צ”ז. הביאה הגמרא הא דרבי חייא דיין מגתו לכתחילה לא יביא לנסכים ואם הביא כשר.

והביא שם מהגאון רבי משה פיינשטיין זצ”ל שסובר שאינו ראוי לכתחילה לד’ כוסות כיוון שאינם משמחים הלב. ונכנס בפלפול גדול וראיות הרבה על תירוש שהוא כשר ודאי. ולבסוף סיכם שיוצאין במיץ ענבים – גרייפדז’וס בלע”ז – לד’ כוסות ולקידוש לכתחילה עי”ש. ואחר בקשת הסליחה יל”ע בדבריו, היות והרשב”ם כתב שם בב”ב צ”ז: לעניין יין קוסס לנסכים דפסול כיון דלא הוה שיכר, ואינו ראוי להיות שכר, כיין מגתו דסופו מיהא להיות שיכר… וא”כ ה”ה מיץ ענבים זה אינו ראוי אף פעם להיות שיכר כידוע.

והאמת שאם כוונתו על ”הגרייפדז’וס” האמריקאי יל”ע הרבה, כיון שרובו נעשה כך, שעושין אותו קונסיטרייט [=מרוכז] היינו שמוציאין ממנו המים, ונשאר חמישית בערך ממה שהיה שהוא כמו משקה מאד סמיך. ובזמן שרוצים להשתמש בו מוסיפין בביח”ר את השמונים אחוז מים שהוציאו ממנו, והוא המיץ ענבים הנמכר הרבה באמריקא. ועל מיץ זה נסתפקו הגאונים האגרות משה ורבי שלמה זלמן אוירבך זצ”ל בספרו מנחת שלמה, אם הוא ראוי לקידוש, והוסיף רשז”א להעיר אם הוא ראוי כלל לברכת בורא פה”ג, או ברכתו שהכל. ואפילו אם נניח שיעשו בפה”ג, תהיה ברכה אחרונה שלו בורא נפשות עיי”ש. ואינו דומה למזיגת דגמרא כיון ששם היין הוא חזק אורגינלי ורק כך ראוי לשתיה, ע”י תערובת יין חי… משא”כ תמצית מיץ זה כבר אינו אורגינלי ואינו ראוי כמו שהוא לקידוש… ויש להאיר ולהוסיף ע”כ, דהוה כמו פירות שמאכלם הוא אך ורק ע”י בישול, ורק אז ברכתם בפהע”ץ. אבל מים אלו לא היו אף פעם יין. וגם היין אינו מתסיסו כמו הדין ביין שנתערב בו מים לגבי מי פירות לעשיית מצה עשירה לפסח, והארכתי בזה בספרי ח”ד עי”ש. והוא גם חילק שם ביניהם לבין מי שריית צימוקים שמתסיס הצימוקים את המים ונעשה יין.

ובאירופה ואר”י עושין בדרך כלל המיץ ענבים אורגינלי ללא קונסיטרייט. אבל גם שם צריך להכניס לתוך המיץ הנסחט מהענבים, גפרית מיוחדת שפועלת שהיין לא יהיה תוסס יותר, וכך הוא נשאר מתוק, אבל אינו תוסס יותר אף פעם, כי הגפרית עוצר את תסיסת היין. וממילא אין כל דמיון ליין מגתו שעושה שם המשנה הלכות, שהרי יין מגתו סופו להשביח ולעשות יין כרשב”ם.

לגבי מיץ ענבים שלנו כיום, לא מיבעיא האמריקאי שמחזירין לו המים שהוציאו ממנו, וי”ל שאפשר לעשות עמו קידוש היום עכ”פ, דלא חמיר כולי האי כקידוש הלילה, כיון שיוצאין בשיכר ג”כ. אבל גם המיץ הענבים האירופאי שהוא כולו מיץ אורגינלי, אך היות ועוצרין רתיחתו ותסיסתו ע”י הגפרית, ויש אחרונים דס”ל שעי”כ כבר אינו נעשה יין נסך במגע גוי, כיון שודאי אינו מתנסך ע”ג המזבח בצורתו, והוא אסור למזבח יותר מיין מבושל… ולכן אם שתה ממנו אפילו רביעית אין לו דין של יין מגתו כלעיל, שיין מגיתו הוא או כל זמן שתוסס, או עכ”פ קודם ארבעים יום, אבל ראוי לתסוס, משא”כ מיץ ענבים זה… ולכן אפשר דכו”ע ס”ל שגם אם שתה רביעית ממנו יוכל לפסוק הלכה.

ואוסיף איזה פרט מעניין ששמעתי מידי”ן הרה”ג המקובל רבי שמחה אשלג שליט”א מב”ב שאמר לי שבירר אצל כמה וכמה כאלה שקיבלו ל”ע המחלה הידועה, ושאל במה עשו קידוש כל שבת ומה שתו בתור יין. ורובם עשו קידוש ושתו מיץ ענבים, ולא יין אמיתי. ואמר לי שהיות והענבים עוברים כיום טיפול בחומרים כימיים כידוע. ואם ע”י התסיסה נעשית יין, הרי עצם חוזק התסיסה מכחיד את כל החמרים והמזיקים מהיין. משא”כ אם שותים מיץ, הרי יש בו כל החמרים המזיקים לאדם.

ואוסיף עוד ע”כ. שהיות ואני נוסע כל שנה לבדיקת כשרות ייצור היין בצרפת בהרבה מקומות. ורק במקומות שעושים יינות מאד משובחים ויקרים, הרי הענבים עוברים על מסלול שעומדים אנשים משני הצדדים ומנקים הענבים מכל לכלוך וכו’. משא”כ רוב היינות באים ענבים מהכרם ונשפכים כל תכולת הקמניון כמו שהוא בא מהכרם לתוך הבור שמשם מתחילה הדריכה. ויש שם כל מיני לכלוך וחיות קטנות ושבלולים וכל מרעין בישין הכל כפי שבא מהכרם, והכל נדרך יחד ונעשה ממנו היין. הרי אם שותים אותו ללא התסיסה הוא ממש נורא. ורק התסיסה והעמדת היין להרבה זמן, משמידה את כל המזיקים האלה שלא יזיקו לאדם… משא”כ במיץ ענבים שותים כל מה שבא עמו וד”ל.

לכן גם מבחינה הלכתית גם מבחינה איסטטית ראוי לעשות קידוש אך ורק על יין, ועכ”פ רובו ממש שיהיה יין ולא מיץ ענבים. ויותר טוב אם כולו יין. שמשמח לבב אנוש”, עכ”ל הגרי”מ כהן, אב”ד פאריז.

הג”ר פינחס אברהם מייערס, אב”ד האג ובעל שו”ת דברי פנחס, כתב: “אינני חושב שמכוס יין אי אפשר לפסוק שאלות. הרי מזמן הרמ”א היו עושים יין חזק (כלשון הכתוב ‘דם’ ענבים) לימינו אלו שיש אולי 12% אלכוהול. אבל לגופו של ענין מי שיין מזיק לו או אינו טעים לו בודאי לכתחילה יכול לקדש על מיץ ענבים ומעשים בכל שבת, רק בפסח ראוי להדר אחר יין. הרבה גדולי ישראל מקדשים לכתחלה על מיץ ענבים, כל אחד וטעמו, והעיקר אין בזה שום גרעון, זולת אם יין חביב לו אז ראוי לו לקיים קדשהו על היין”.

הג”ר אליהו שלזינגר, אב”ד ורב שכ’ גילה ומח”ס שו”ת שואלין ודורשין, כתב: “בימינו שהיין חלש אין כל חשש בשתיית רביעית יין. ומה שהגר”ש סאלנט זצ”ל חשש לזה, היה זה בליל הפסח ששתה ד’ כוסות ובזה אכן יש חשש, ולכן הלך לישון שיגיעו השאלות”.

הג”ר שמחה ב”צ רבינוביץ, מח”ס פסקי תשובות, כתב: “לפי הענין”.

הג”ר אהרן יהודה הלוי גרוסמן, מח”ס שו”ת ודרשת וחקרת, כתב: “מעשה עם הגר”ש סלנט בליל הסדר עשה כל הסדר ב-20 דקות והלך לישון להפיג היין של ד’ כוסות ואח”כ קם וסיפר ביציאת מצרים כל הלילה ואמר שא”א שלירושלים עיה”ק לא יהא רב הפוסק וא”כ באמת יש ענין אם יודע שאין רב אחר בסביבה”.

הג”ר גמליאל הכהן רבינוביץ, מח”ס גם אני אודך, כתב: “זה הערה יקרה מאד. אשרי חלקך. אולם יש שסוברים שבעצם הקידוש צריך יין ולא מיץ ענבים. אולם יכולים לתת שליש יין ושני שליש ממיץ ענבים ובאופן כזה זה לא כל כך משכר”.

הג”ר אלחנן פרינץ, מח”ס שו”ת אבני דרך, כתב: “באשר שאלתני, האם יש מעלה לתלמיד חכם לקדש על מיץ ענבים בשבת ויו”ט כדי שיוכל לפסוק הלכה אם תגיע אליו שאלה.

על אף שמצינו אזהרות רבות על מה שהיין עלול לגרום (סנהדרין ע, א. ויקרא-רבה יב, ה ועוד) ומפורש ראינו במעשי נח ולוט שנפלו ונתבזו בעקבות שתיית היין (בראשית-רבה לו, ד), עד שאומרים חז”ל (סנהדרין ע, ב) ‘שאין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין’. מוצאים אנו במספר מקומות יחס חיובי בחז”ל לשתיית היין, וכבר שנינו בזוהר הקדוש (ח”ג קפט, ב): ‘אין קדושה אלא ביין ואין ברכה אלא ביין’. ובגמרא במסכת יומא (עו, ב) רבא העיד על עצמו, שאחד הגורמים לכך שנפתח שכלו לחידושי תורה הוא היין ששתה. ונאמר בגמרא במסכת שבת (סו, ב) דחמרא וחיי לפום רבנן ותלמידיהון. וכן מובא שהיין משיב את הלימוד (הוריות יג, ב).

אולם יתכן לומר דהיין טוב כשהוא בא במינון של כמות קטנה או דמיירי ביין ישן (עיין מגילה טז, ב. נדרים סו, א) או לחילופין דלא מירי בשתיה בפועל אלא בחלום, כדברי הירושלמי (מעשר-שני ד, ו): ‘אמר רבי יוחנן כל החלומות הולכין אחר פתרוניהון חוץ מן היין. יש שותה יין וטוב לו יש שותה יין ורע לו. תלמיד חכם שותה וטוב לו עם הארץ שותה ורע לו’ (ועיין בזה בגמרא ברכות נז, א). עוד בעניין מתי היין הוא טוב לשתיה ובחילוקים השונים עיין בשו”ת רביד הזהב (קונטרס ניצוצי זהב ד), בספר פרי צדיק (פרשת לך לך יח, ב) ובספר אורח נאמן (אוירבעך, ח”ד דף צז ע”ג).

הגמרא במסכת עירובין (סד, א) אומרת כי מי ששתה רביעית יין אסור לו להורות הלכה. והעיר בעל הטורים (ויקרא י, ט): ‘יין ושכר אל, נוטריקון, ו’אם ש’תה כ’די ר’ביעית יין א’סור ל’הורות, תשת, נוטריקון ת’פלת ש’כור ת’ועבה…’. וביאר רש”י (כריתות יג, ב) דאיסור ההוראה של מי ששתה יין הוא ‘ההוראה של איסור והיתר. שתויי יין אסורין בה… לאפוקי משנה שאין מורין הלכה מתוך משנה הלכך מותר לשתויי יין לשנות’. וכן איתא בתוספות (סנהדרין מב, א ד”ה ‘העוסקים ברזו’): ‘העוסקים ברזו של עולם. היינו דיני נפשות אבל לא דיני ממונות והא דאמר: שתה רביעית יין אל יורה, היינו הוראה דאיסור והיתר’. ויש שאסרו לדון דיני ממונות למי ששתה ועיין בזה בספר היראה, בשו”ת הב”ח (מא) ובשו”ת משכנות יעקב (ו).

דין זה שאין לפסוק הלכה כאשר היין משפיע עליו (ואפילו משפיע מעט), הובא ברמב”ם בהלכות ביאת מקדש (א, ג) וזו לשונו: ‘וכשם שאסור לכהן להכנס למקדש מפני השכרות כך אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל להורות כשהוא שתוי אפילו אכל תמרים או שתה חלב ונשתבשה דעתו מעט אל יורה… ואם הורה בדבר שהוא מפורש בתורה עד שידעוהו הצדוקים מותר…’, וכן פסק הרמ”א (יורה-דעה רמב, יג): ‘ויזהר כל אדם שלא יורה כשהוא שתוי יין או שאר דברים המשכרים, אפילו בדבר פשוט, אם לא שהוא דבר ברור בפוסקים וזיל קרי בי רב הוא’ (וכן איתא בשו”ת אגרות משה יורה דעה א, ב: ‘וכמו דמצינו בשותה רביעית יין שאסור לו להורות’). וע”ע בשו”ת שבות יעקב (א, קמ).

נראה לי כי המציאות מראה לנו כי היין כיום משמש לעיתים דחופות לדברים שאינם חיוביים. וכן מוכח כי מי ששותה ממנו, הוא איננו צלול באופן מוחלט (ואף שעל כל אדם היין משפיע באופן שונה). לפיכך תלמיד חכם הצריך להורות הלכה בכל עת, עליו להיות בנוי ומוכן לכך באופן הפיזי, ודבר זה אינו יכול להתקיים כשהוא שותה יין. וכבר רמזו לכך חז”ל בחכמתם, ואמרו (עירובין סה, א) כי לא נברא היין בעולם הזה אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים. וממשפט זה ניתן להצביע כי השאיפה היא שכל אחד יגיע להיות בדרגת תלמיד חכם שיצטרך להורות (ולא יהא בדרגת הרשעים), וזה אסור כשהוא שותה רביעית. ומכאן מובנים היטב דברי הגמרא בסנהדרין (עא, ב) דיין לצדיקים רע להם ורע לעולם, כיוון שהם אינם עוסקים בתורה. וכן אין דעתם מיושבת להורות הלכה.

וחשבתי לומר בדרך רמז, כי ידוע שישנה מצווה לזכור את השבת ביין, כדברי הגמרא בפסחים (קו, א): ‘זוכרהו על היין’, ואילו בתלמידי חכמים הזכירה היא מתוך ההלכה, דכידוע (ברכות לא, א. עירובין סד, א) אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו. יש זכרון הנעשה ע”י יין, ואולם גדולה ממנו זכרון הנעשה ע”י הלכה, ע”י כלה (ל)ה’. בעוד שכל עם ישראל מגיע לרגע הנשגב של זוכרהו רק בשבת על היין, התלמיד חכם מגיע לרגעי הקדושה בכל עת, בזוכרהו בדברי הלכה. ומה ששנינו בגמרא ביומא (עא, א) כי מאז שבית המקדש חרב ‘הרוצה לנסך על גבי המזבח – ימלא גרונן של תלמידי חכמים יין’, נראה לי לבאר דהכוונה שהוא מדבק בהן, ולומד מהם את קיום התורה (וההלכות).

לפי זה נראה לי דבכדי שיהא כשיר להורות הלכה ראוי יותר שיקדש על מיץ ענבים (אולם יש להדגיש כי דברינו הם במיץ ענבים הראוי לפי כל השיטות לקדש עליו, ולא שהוא מדולל ביותר מדי מים. ואין להקשות ולומר כי בגמרא מסכת שבועות (יח, ב) נאמר שהמקדש על היין הו”ל בנים זכרים ראויין להוראה, דהרי ניתן לבאר דזהו על עצם המציאות של הקידוש, דאם מקפיד בזה יזכה לדברים נשגבים, ופשוט דזה יכול להעשות ביין דמקרי מיץ ענבים.

ומה ששמעתי שיש שחששו בדין להורות גם מיץ ענבים (עיין בספר חוט השני לר”ה עמוד שפד), לענ”ד הדלה אפשר להקל בזה. ורבים שותים כמויות גדולות של מיץ ענבים ואין הדבר משפיע עליהם כלל (ומוכח מהא דנותנים לקטן לשתות מזה בשופי). כמו כן, איתא בספר תורת הדרך (טז אות ב) דמי שצריך לבדוק סכינים במוצאי שבת, יעשה הבדלה על מיץ ענבים (ולא חשש להורות אחר שתיה זו. וכן שמעתי שהגר”ע יוסף הבדיל במוצאי שבת על מיץ ענבים בגלל שיעורו השבועי שהיה מורה בו הלכה). ועיין בחזון עובדיה (שבת ב עמוד קמא) שמיץ ענבים הרי הוא כיין לכל דבר (לקידוש ולהבדלה) וע”ע שם בהמשך דבריו (בעמודים פא ו-תח) וכן בספר כי בו שבת (א עמוד תלה).

ואין לומר דעדיף לקיים מצוה מן המובחר בשתיית דווקא יין ישן כמובא במשנה ברורה (רעב, סק”ה), שכן מצווה מן המובחר מול חסד לזולת בהוראת ההלכה, ולעיתים אף הצלה ממכשול כפשוטו, עדיף (אלא א”כ מיירי ברב ששואלים אותו שאלות בהלכה רק במקרים נדירות, דאז עדיף שיקדש על יין ישן ולא יורה אח”כ הלכה. עיין בשו”ת קנה בשם [ד עמוד 16] על מקרה בו ידע הגר”מ ברנדסדורפר שיבוא אדם לשאול אותו שאלה, ולכן דאג לקדש על מיץ ענבים). ועיין בשו”ת משנה הלכות (י, סז) המתיר מיץ ענבים לקידוש ומדמהו ליין מגתו.

ושמעתי מידידי הגר”מ ציון כי כתב לו הרה”ג שמואל אליעזר שטרן כי ‘תלמיד חכם הראוי להוראה ושכיח שבאים לשאלו סמוך לזמן קידוש, וטעימת מלוא לוגמיו משפיעה על צלילות דעתו ודאי עדיף שיקדש על מיץ ענבים’, וכן הביא (הגר”מ ציון) בשם מח”ס שו”ת דברי דוד כי: ‘תלמיד חכם מורה הוראה אשר באים אליו לשאול למעשה, נכון שיקדש על מיץ ענבים’. וכיוון דפשוט דהיין יכול לשבש את צלילות מחשבתו, ראוי שיקדש על מיץ ענבים. ואת”ל דאין כל היינות שווים, דחלקם אינם גורמים לשיכרות ואינם משפיעים כלל על האדם, בזה הדין יהא תלוי בכל תלמיד חכם באופן בו היין משפיע עליו (ועיין בספר השקדן ח”ג עמוד 94 דהגריש”א הקפיד לישון חצי שעה לפני שהורה אחר ששתה יין, עיי”ש).

וידוע כי רבי שמואל סלנט, רבה של ירושלים, היה ממהר בליל הסדר באמירת ההגדה ושתיית הד’ כוסות ולאחר מכן הלך לנוח בכדי להפיג את יינו, שכן אמר דלא יתכן שלא יהא רב בירושלים שיוכל לענות לשאלות (ועיין בזה בספר אדרת שמואל עמוד קכב. ובאילת השחר עה”ת ויקרא י, יא).

העולה לדינא: תלמיד חכם שמצוי ששואלים אותו שאלות בהלכה, ראוי שיקדש על מיץ ענבים (המותר לפי כל השיטות), עכ”ל מח”ס שו”ת אבני דרך (והוסיף בעל פה שאכן הוא לא שותה יין כל השנה כדי שיכול לענות על שאלות בכל עת, מלבד בפורים שהוא שותה רביעית יין ונרדם חצי שעה).

הרב יצחק ברדא, מח”ס שו”ת יצחק ירנן, כתב: “על מיץ ענבים של ימינו יש בעיה כפולה שהוא מבושל ושאין מקדשין עליו. ולא יוצא ידי חובת ד’ כוסות. ע’ יצחק ירנן ח”י”.

והרב דוד טהרני, מח”ס שו”ת דברי דוד, כתב: “תלמיד חכם מורה הוראה אשר באים אליו לשאול למעשה, נכון שיקדש על מיץ ענבים, או שישתה בקידוש פחות מרביעית יין בכדי שיוכל להורות. וכן היה נוהג הגרע”י זצ”ל שבמוצ”ש היה מבדיל על מיץ ענבים והולך לנוח מעט מפני שבשיעור הוא מוסר הלכות. גם רבה של ירושלים הגר”ש סלנט היה ממהר בעריכת ליל הסדר ולאחר שתיית ארבע כוסות היה נכנס לנוח מעט, ואח”כ יושב ושוקד על תלמודו ומקבל את השואלים הרבים שהיו באים לשאול בליל הסדר”.

והרב חיים רוטר, מח”ס שו”ת שערי חיים, כתב: “לא [כלומר, אין מעלה לת”ח לקדש על מיץ ענבים], וזאת מכיון שעליו להעדיף לקיים מצוה מן המובחר, והוא קידוש על יין כמש”כ במ”ב (ערב סק”ה) ובביצה (ד א) רב לא מוקי אמורא עלויה מיומא טבא לחבריה משום שכרות, והוא לא העדיף לשתות מיץ ענבים, וע”ע בכריתות (יג ב) וברמ”א (יו”ד רמב יג) בדין שיכור אל יורה”.

והרב משה רחמים שעיו, מח”ס שו”ת מחקרי ארץ, כתב: “יש לברר תחילה מה הדין במי ששתה מיץ ענבים אם יכול להורות, דיתכן דלא פלוג רבנן בין יין ליין ומכיון דמברכים עליו בורא פרי הגפן שם יין עליו ואם שתה רביעית אל יורה.

ועיין בספר חוט השני לר”ה עמוד שפ”ד גם בשתיית מיץ ענבים יש לחוש לא להורות אחריו דהא נמי יין הוא. אמנם ע”י התעסקות קלה אחר השתייה יש לשער שכבר פקע השפעתו.

ובספר אילת השחר על התורה בפרשת שמיני כתב וז”ל, בליל הסדר דשותים ד’ כוסות אי אפשר לחכם להורות הלכה לאחר ששתה יין, ואומרים בשם הג”ר יוסף שלום אלישיב דבד’ כוסות צריך לשתות יין שמשמח ולא מיץ ענבים וכדומה ואפשר למזוג חצי או שליש כס יין עם מיץ ענבים לפי חוזק היין עכ”ל, משמע מדבריו דמיץ ענבים אינו משכר ומותר להורות מי ששתה אותו.

גם בספר תורת הדרך סימן ט”ז אות ב’ כתב דמי שצריך לבדוק סכינים במוצאי שבת, יעשה הבדלה על מיץ ענבים.

מכל האמור יש ללמוד דתלמיד חכם שמצוי שישאלו אותו שאלות שצריכים הוראה בישוב הדעת נכון שיקדש ויבדיל על מיץ ענבים כדי שיוכל להורות בלי עיכובים”.

הרב שמואל ברוך גנוט, מח”ס שלהי דקייטא, משנת תפילין ושא”ס, כתב: “האם תלמיד חכם חייב להשיב לשאלות? האם אסור לרב עיר לשתות יין, מחשש שישאלוהו שאלות? בודאי שמותר. אלא מאי? כבודו שואל מדין מידת חסידות, שיודע שבאים לשאול ואינו רוצה להשיב פני הבאים ריקם. זאת כבר שאלה המסורה ללב, ולכל אחד יש את העדפות שלו, יין מול השואלים”.

הרב מרדכי אלמקייס, מח”ס שו”ת ויכתוב מרדכי, כתב: “הערה יפה. לכאו’ אם הוא ת”ח יחידי בעיר או שמרבים להגיע אליו עם שאלות זה עדיף”.

הרב אבנר זאדה, מח”ס שו”ת כולו מחמדים, כתב: “הרי בקידוש יוצאים יד”ח ברוב רביעית אף לכתחלה (עיין שו”ע סימן רעא סעיף יג), ולא דמי לליל הסדר דבעינן לכתחלה רביעית (שו”ע סימן תעב ס”ט), ואיסור הורה לת”ח הוא רק ברביעית ומעלה (עיין שו”ע סימן צט ס”א), ומה דאמרינן בפ”ק דביצה (ד, א) רב לא מוקי אמורא עלויה מיומא טבא לחבריה משום שכורות, מיירי בשותה כמות מרובה (ע”ש בשו”ע ס”ב). ובשותה יין גמור משום מצוות החג וברצונו להורות, עיין בסה”ק חיכו ממתקים על חוה”מ (סימן תקל סק”ב), וברמ”א (יו”ד סימן רמב סעיף יג, ובש”ך ס”ק יט)”.

הרב פנחס שפירא, מח”ס שו”ת בריתי שלום, כתב: “מי שרגיל בשאלות בוודאי שראוי לשמור על עצמו שיוכל לענות בכל עת. אכן, בעל הכנה”ג בשו”ת בעי חיי (כמדומה שבסימן הראשון) כתב שיין שהוציאו ממנו את כח התסיסה אינו יין בכלל וברכתו שהכל, ופירש כך בדברי הבית יוסף בסימן ר”ב בשם הארחות חיים. ובוודאי שה”ה למיץ ענבים של ימינו. ולכן העצה היעוצה היא שיערב שליש יין (אפשר גם יין קל) עם שני שליש מיץ ענבים”.

הרב אליעזר רוט, מח”ס תורת חיים וחסד, כתב: “יכול לשתות רק רביעית ואינו משכר”.

הרב אליהו כהן, מח”ס מעדני המלך, כתב: “הנה בנידון זה אם גם המיץ ענבים נחשב כיין או לא כתבו בכמה וכמה מאחרוני דורנו, ועיניך תחזינה למרן מלכא זיע”א בחזון עובדיה שבת ב’ (עמ’ קמא) שהוא כיין לכל דבר לקידוש ולהבדלה, וכ”כ שם עמ’ פא ועמ’ תח, וע”ע בילקוט יוסף התשע”ב שבת א’ כרך ג’ (עמ’ תקסד), ובס’ כי בו שבת ח”א (עמ’ תלה) ועוד, לגבי דעת הפוסקים אודות המיץ ענבים. ועכ”פ הנה מצד אחד לא ראינו לבעלי הוראה שנמנעו מלשתות יין בקידוש כאשר ידעו שיש עוד ת”ח שיכולים להשיב על השאלות, ומצד שני ידוע שמרן זיע”א היה נכנס לנמנם מעט אחרי ההבדלה כדי שלא ימסור את השיעור במוצ”ש כשהוא שתוי, וזאת למרות שהיה שותה רק מיץ ענבים בהבדלה” (כידוע בכל מוצש”ק, הגר”ע יוסף היה נותן שיעורו המפורסם בבית כנסת היזדים – העורכים).

 

הערות מהעורכים:

פעם אחת בראש השנה אחרי מוסף ניגש אל הגרי”ש אלישיב רב אחד לשאול שאלה בהלכה, ואמר לו הגריש”א שכעת צריך הוא ללכת הביתה ויענה לו רק בעוד כחצי שעה. אותו רב אמר שימתין חצי שעה, כי התשובה היתה בוערת לאותו יום. והתפלא שהגריש”א צריך לעיין כל כך הרבה זמן בשאלה זו ואינו יודע לענות מיד. אחרי קרוב לחצי שעה חזר הגריש”א וענה לו. כשהתעניין הרב ההוא אחר כך אצל הרבנית למעשיו של הגרי”ש באותו הזמן שחזר מהתפילה, סיפרה בפשטות שהגרי”ש הלך לישון, כי היתה לפניו שאלה, והוא שתה יותר מרביעית יין לפני התקיעות, ולכן היה אסור לו להורות ולפסוק הלכה, אפילו שידע את התשובה. ובשביל הרב השואל הזדרז לישון כעשרים דקות ואחריהם חזר אל השואל לענות לו (השקדן ח”ג עמ’ 94).

ופעם אחת בערב שבת הגיע אחד לפני הג”ר מאיר ברנדסדורפר, רב קהילת תולדות אברהם יצחק וחבר הבד”ץ של העדה החרדית, בשאלת נשים מסובכת קצת, ומאחר והאברך לא ידע להציג את פרטי השאלה כראוי, אמר לו הג”ר ברנדסדורפר לחזור אליו שנית יחד עם בני ביתו כדי שיוכל לענות תשובתו. ולפי שהיה הזמן דחוק בערב שבת לא הספיק האברך לשוב אליו לפני שבת. הג”ר ברנדסדורפר הבין שאותו אברך עלול להגיע עם אשתו בליל שבת כשהוא אחרי הקידוש, כלומר אחרי שישתה רביעית יין בקידוש היום, ולא יוכל לפסוק לו את השאלה מיד. על כן שינה הג”ר ברנדסדורפר באותה ליל שבת ממנהגו הקבוע לקדש על יין, וקידש על מיץ ענבים. ואכן, בסוף נתברר שכך הוי, והרב פסק שאלה זו לזוג ההוא, באמצע סעודת ליל שבת אחרי שעשה קידוש היום (שו”ת קנה בשם ח”ד עמ’ 16).

ובהזדמנות אחת סיפר הג”ר יצחק טוביה ווייס, גאב”ד של העדה החרדית בירושלים: “הייתי פעם בשלום זכר באנטווערפן בשעה מאוחרת, ומעודי לא הייתי נוהג לשתות משקאות חריפים, והבעל שמחה ניסה לשדל אותי לשתות, ואמר לי: הן בשעה מאוחרת כזאת בודאי כבר לא יזדמנו להרב שאלות ויכול הוא לשתות… והנה תוך כדי דיבור ממש הגיע אברך לשאול שאלה…”.

ומענין לענין הוסיף וסיפר הג”ר ווייס: “פעם זכיתי להנצל מלפסוק – על ידי שתיית יין, ומעשה שהיה כך היה, מעודי אני עושה הבדלה על מיץ ענבים ולא על יין, אולם שנה אחת במוצאי שבת הגדול ראיתי שאין לי בקבוק פתוח של מיץ ענבים, ולא רציתי לפתוח בקבוק חדש קודם פסח, לכן הבדלתי על יין.  והנה בדיוק כשסיימתי את ההבדלה, דפק אחד בדלת הבית, בשליחותו של רב גדול וחשוב מאוד, וביקש שאצרף את חתימתי לנידון הלכה. והנה לא רציתי להתעסק בענין זה מכמה טעמים, אמנם השולח היה רב גדול וחשוב מאוד שלא הייתי יכול לפוטרו בדברים של מה בכך, אך מן השמים זימנו לי ששתיתי מקודם יין.  ועניתי לשליח שכעת אסור אני ב’הוראה’ כיון ששתיתי יין, והלך מביתי, וכיון דאידתי אידחי ויותר לא חזר אלי…” (רבינו הגדול אמרו עמ’ מג הערה נה).